ילדות ונערות
בעין חרוד למד מאיר בבית הספר המשותף לעין חרוד ותל יוסף והיה תלמיד עם יכולות גבוהות שבאו לידי ביטוי במקצועות שעניינו אותו.
במקביל השביע את סקרנותו בטיולים בסביבה הקרובה, לגלבוע לגבעת קומי ולעמק בית שאן. ככל שגדל והתבגר כך גם התרבו והתארכו טיוליו והתפשטו לכל רחבי המדינה הצעירה.
בעין חרוד נבנתה ע"י מאיר וחבריו גם ה"אחוזה" מעין פינת חי שבה היו מגוון בע"ח שנאספו על ידם בסביבה, תחביב איסוף בעלי החיים גרם למאיר וחבריו לבצע עשרות טיולים וסיורים לאיתור קינים, מאורות ומקומות מסתור של אותם בע"ח.
מסע האלף למצדה שנערך בשנת 1950 כשמאיר היה בן 16, חשף לו מרחבים חדשים ואזורים נוספים לטייל אליהם, כך הרחיב מאיר את תחום טיוליו לדרום הארץ, לנגב, למדבר יהודה ואף להרי אילת.
בשנת 1951 במהלך טיול עם שושנה אחותו לנחל עמוד, הר כנען והירדן ההררי. נתפסו ע"י רועים סוריים חמושים בסמוך לשפך הירדן לכינרת והועברו לכלא בדמשק. לאחר כחודש הוחזרו בתווך ועדת שביתת הנשק ישראל סוריה.
השרות הצבאי
ביולי 1952 בהגיעו לגיל 18 התגייס מאיר לקורס מכי"ם של הנח"ל, בסיומו נשאר להדרכה בבסיס הנח"ל בבית דרס (ליד באר טוביה של היום).
בהמשך עבר קורס סיירים של הנח"ל ובסיומו נשאר כמדריך של הקורס.
בתקופת שירותו בנח"ל אׅתגר את עצמו בשני טיולים לממלכת ירדן, הראשון מרמת רחל לעין גדי עם אורי אופנהיימר מעין חרוד והשני עם רחל סבוראי אף היא מעין חרוד לפטרה שבהרי אדום.
באוגוסט 1953 עם הקמת יחידה 101 נקרא לשרת בה עקב יכולות הסיירות הבולטות שלו ואופיו המיוחד. ביחידה שירת עד למיזוגה עם גדוד 890 של הצנחנים בינואר 1954. במהלך השירות השתתף במספר רב של סיורים ופעולות מרביתם מעבר לגבולות המדינה, הבולטים והמורכבים שבניהם היו המארב ליד ברכות שלמה ופעולת חברון (כפפות משי).
בגדוד 890 שימש כמפקד מחלקת הסיור הגדודית, מחלקה שעסקה בעיקר בסיורים מעבר לגבול באיסוף מידע מודיעני על יעדי האויב. בתקופה זו היה חלק מרכזי בבצוע מבצע "צרצר", פעולה שמהותה הטמנת מתקן ציטוט לקווי הטלפון העוברים בין המוצבים הסוריים. בהמשך נתגלתה החולייה שהלכה לתחזק את המתקן, נשבתה ואחד מלוחמיה, אורי אילן, התאבד בכלא הסורי.
ביוני 1954 קיבל דרגת סגן משנה מהרמטכ"ל משה דיין ללא קורס קצינים.
"בעיני, הר־ציון הוא החייל הטוב ביותר שקם לצה"ל". יתכן שגם לולא נפצע לא היה מגיע לדרגת פיקוד גבוהה. כוחו לא היה במתן הוראות לאחרים, אלא בהבנת המתרחש בשדה הקרב, בידיעת המעשה הנכון ובכשרו האישי המופלא בתור לוחם. בימים שהייתי בתפקיד, הוא היחיד שקיבל דרגת קצונה בלי שיעבור את בית הספר לקצינים. לא היה לו מה ללמוד שם לו נשלח לקורס זה. היה צריך להורות לאחרים ולא לשמוע תורה מפיהם". (משה דיין, אבני דרך עמ' 114)
בשלהי 1954 נרצחה אחותו האהובה שושנה כאשר טיילה עם חברה עודד וגמייסטר במדבר יהודה. בעקבות הרצח, השתחרר מאיר מהצבא ויצא ביחד עם חברים לבצע פעולת גמול/נקם באותו שבט ממנו יצאו הרוצחים, פעולה שמפקדיו ניסו להניאו מלבצע, שלא הצליחו דאגו לחזרתו ממנה בשלום. בשובם מהפעולה נעצרו חלק מהמבצעים. בסופו של דבר ובסיוע עו"ד שמואל תמיר שוחררו הארבעה בטענה שאי אפשר להעמידם לדין על עברה שנעשתה מחוץ לגבולות המדינה.
מאיר השתחרר מהמעצר וחזר לעין חרוד לעבודה בדיר כרועה צאן.
בספטמבר 1955 נפגש עם הרמטכ"ל משה דיין בביתו שבנהלל, בפגישה סיכמו השניים שמאיר יחזור לשירות כמפקד פלוגה א' של גדוד 890.
מאיר ארגן מחדש את הפלוגה והפך אותה לסיירת של חטיבת הצנחנים שהוקמה במהלך 1956. בתפקידו כמפקד הפלוגה השתתף בפעולות רבות ביניהן פשיטה על
משטרת כונתילה (מבצע "אגד"), פעולת הסבחה (מבצע "הר געש") ופעולת כינרת (מבצע "עלי זית") שם הצטיין וקיבל צל"ש שהומר מאוחר יותר לעיטור העוז.
בליל 11-12/9/1956 השתתף בפעולת א-ראווה (מבצע "יהונתן") בפעולה זו נפצע באורח אנוש בהסתערות על מבנה המשטרה הירדני בדרום הר חברון. רק פעולתו הנועזת של הרופא הגדודי משה אגמון (מוריס אנקלביץ) הצילה את חייו, אגמון ביצע במאיר ניתוח קוניוטומיה (פיום קנה) חיתוך קנה הנשימה, החדרת צינורית פלסטיק ופתיחת נתיב אויר. על פעולה זו קיבל ד"ר משה אגמון את עיטור העוז.
מאיר הובהל לשלוחת בית החולים הדסה בבאר שבע ואח"כ הועבר לשיקום בבית החולים תל השומר.
שיקום
תהליך השיקום היה ארוך וקשה, הפציעה הייתה אנושה, מאיר סבל משיתוק בחלק השמאלי של גופו ומחוסר תחושה בחלקו הימני, גם מיתרי הקול נפגעו. למרות זאת חיפש משמעות לחייו החדשים ומשמעות זו הגיע בדמות רס"ן אברהם ארנן שהגיע במחצית שנת 57 לבקרו בשיקום, אברהם ביקש לגייס את מאיר להקמת יחידה חדשה שהתבקש להקים – סיירת מטכ"ל.
מאיר התגייס כאזרח עובד צה"ל להקמת "היחידה", הוא יעץ לאברהם בתחומים שונים, טיב האימונים, פרופיל המתגייסים וההכשרות השונות. מאיר גם אימן בפועל את הצוותים הראשונים של היחידה.
הקמת אחוזת שושנה
כשהבין מאיר לאחר כשנה וחצי שלוחם ממש הוא לא יוכל להיות עקב נכותו ומגבלותיו הפיזיים ביקש לאתגר את עצמו בהגשמת חלום ישן, הקמת חווה חקלאית. מרגע זה כל מעודו, מרצו ומשאביו הופנו לטובת חלום האחוזה.
בפברואר 1959 נישאו מאיר ורותי בטקס צנוע ברבנות בתל אביב, חבריו ערכו לו מסיבה גדולה בבסיס הצנחנים בתל נוף.
באוגוסט אותה שנה הצליחו מאיר ורותי להשיג את האישורים הדרושים להקמת החווה בכוכב הירדן, הם החליטו לקרוא לה "אחוזת שושנה" ע"ש האחוזה בעין חרוד ושושנה אחותו שנרצחה במדבר יהודה.
הקשיים בהקמת האחוזה במקום מבודד ללא כביש גישה, ללא חשמל ומים לא אחרו לבוא, הם רכשו והקימו שני צריפי עץ צנועים והחלו לפתח את המשק.
עדר בקר ירוד נרכש בכספי הלוואה מאליעזר גלמן מצור שלום (ליד עין אפק) והובל רגלית לכוכב הירדן. המעיין בסמוך לאחוזה לא הספיק בכדי להשקות את העדר ומאיר נאלץ ללכת בכל יום למעיין שנמצא בחורבות הכפר בירה הסמוך.
עקב תקלה במקרר הפועל על נפט, נשרפו הצריפים כליל לאחר כשנה בלבד, שגית הבת הבכורה שנולדה בינתיים הוצאה מהצריף ברגע האחרון וכמוה גם ארון עם מספר חפצים אישיים ביניהם היומנים שמאיר כתב בנערתו ובזמן השירות הצבאי.
עכשיו נשארה המשפחה גם ללא קורת גג, הם התאכסנו באופן זמני בצריף עץ רעוע ששימש את חקלאי קיבוץ גשר בבואם לעבד את אדמתם שהייתה בסמוך. אך היה צריך למצוא פתרון, החורף בפתח. בעזרת חברת עמידר סוכם על בניית בית של ממש באחוזת שושנה. עד שהבית יהיה מוכן רכש מאיר בלוקים ובנה כעין מחסן של חדר אחד בו התגוררה המשפחה עד להשלמת בניית הבית.
חבריו של מאיר מהשרות הצבאי סייעו ועזרו בכל תחום שיכלו, משה דיין שהיה כבר שר החקלאות קידם תכנית להנחת צינור מים לאחוזה, אברהם ארנן שלח מידי פעם את חיילי היחידה לעבודות גידור והקמת מכלאות הבקר, רחבעם זאבי "גנדי" סייע ברכישת ציוד לשימוש החווה ואהרון אשל "ארול" הגיע לעזור למאיר בעבודות שונות. כמוהם חברים נוספים הגיעו ועזרו ככל יכולתם.
עדר הבקר התפתח עם השנים, מאיר למד בעיקר מהניסיון את רזי המקצוע והצליח להגיע להישגים מרשימים המעידים על איכות העדר והמקצועיות שנבנתה עם השנים, בשנת התש"ן (1989-90) קיבל מאיר מאמב"ל את פרס העדר המצטיין
"על ניהול מצטיין של עדר בקר לבשר במרעה, על שיעור ולדות גמולים ומשקלי גמילה מהגבוהים בענף ועל רישום לדוגמא של נתוני הייצור בעדר מאז הקמתו".
פעילות נוספת
במלחמת ששת הימים הצטרף מאיר לחברו מיכה בן ארי "קפוסטה" שפיקד על הסיירת של חטיבה 80, מאיר ישב אתו על הג'יפ, הן בלחימה לשחרור ירושלים והן במעבר של הסיירת לקראת סוף המלחמה לרמת הגולן.
גם במלחמת יום הכיפורים מאיר לא ישב בבית, הוא לקח את טנדר הויליס ששימש אותו בטיפול בעדר הבקר ונסע לסייע בלחימה ברמת הגולן בעיקר בהובלת אספקה ופינוי פצועים משדה הקרב, לאחר מכן נסע גם לגזרת סיני.
מאיר היה אדם מעורב בנעשה במדינה למרות שעקב פציעתו לא יכול היה להתבטא, דיבורו היה צרוד ולעיתים לא ברור אך הוא דאג להביע את דעתו בכל הנושאים הקשורים בארץ ישראל בעיקר בנושאי ההתיישבות, כך הגיע לחזק את המתיישבים הראשונים בשומרון, בסבסטיה, בעלייה לנבי סאלח (נווה צוף), בעלייה לאלון מורה.
מאוחר יותר התנגד נחרצות להסכם השלום עם מצריים ולנסיגה מסיני שהייתה כרוכה בו. הוא התנגד להסכמי אוסלו ולתכנית ההתנתקות.
מאיר נפטר בביתו באחוזת שושנה ביום שישי י"ב באדר תשע"ד 14 למרס 2014.
להלוויתו שהתקיימה יומיים לאחר מכן הגיעו כל ראשי המדינה בהם הנשיא, שמעון פרס, ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הבטחון משה (בוגי) יעלון, הרמטכ"ל רא"ל בני גנץ ושורה ארוכה של שרים, חברי כנסת, אישי ציבור, חברים מכל תקופות החיים. מאיר נקבר בבית העלמין של אחוזת שושנה, העמותה שהוקמה להנצחת פועלו ומורשתו פעילה בהטמעת סיפור חייו המיוחד לדורות הבאים.